היי, אני שרון ואני מכורה.

6 שעות. זה הזמן הממוצע שאני נמצאת ברשתות החברתיות. 6 שעות ביום שזה 42 שעות בשבוע שזה כמעט שתי יממות בשבוע. בהתמכרות כמו בהתמכרות אני יודעת שזו בריחה ממשהו אחר ואני יודעת שאני לא היחידה שמכורה. אז אני רוצה לשתף אותך בהתמודדות שלי עם הרשתות החברתיות כשאני עדיין שם בהתמודדות הזו, מה אפשר לעשות עם זה ואיך לקחת בעלות על עצמנו מחדש. ואם אתם מעדיפים להאזין למאמר אפשר כאן.

המסע שלי ברשתות החברתיות

אני הייתי מאלה שהצטרפו לרשתות דיי מאוחר, ב-2013 אם אני זוכרת נכון פתחתי פייסבוק וזמן מה אחרי זה כשהקמתי את העסק פתחתי אינסטגרם. בשנים הראשונות לא הייתי בכלל פעילה, וגם לא עניין אותי להיכנס לרשתות, עד שהקמתי את העסק שלי.

כשהקמתי את העסק הייתה לי יצירה לשתף עם העולם, עוד הרבה לפני שחשבתי שיווקית ומכירתית, פשוט רציתי לשתף את היצירה שלי עם אנשים אחרים וליצור חיבור ושיח. בהתחלה זה זרם נהדר. הכרתי אנשים שבשום קונסטלציה אחרת לא הייתי יכולה להכיר, בין אם לקוחות ובין אם חברים וחברות חדשים.

ההשפעה השקטה והמתונה

לא היה רגע שהייתה לי הארה או שמשהו השתנה לרעה, כי זה הקטע עם התמכרות בכלל ועם רשתות חברתיות בפרט – הן עובדות בהדרגתיות מתונה ושקטה שלא נרגיש את ההשפעה העצומה שלהם עלינו לטווח הארוך ונהפוך להיות כלים במשחק.

ורגע לפני שאתם צועקים עליי שאתם לא כלי במשחק של אף אחד, גם אני חשבתי את זה על עצמי וגם אני חשבתי שאני משתמשת ברשתות לתחומי העניין שלי ולפוטנציאל להרחיב את העסק שלי אבל זה לא נשאר שם. כי בין תחומי העניין ובין שיווק העסק נכנסו מתח, פיזור והתניה להתמודדות עם כאב.

בסרט "הדילמה החברתית" שמדבר על השפעת הרשתות החברתיות על חיינו יש ציטוט שאומר ככה:

"אנחנו מאלפים ויוצרים התניות בקרב דור שלם של אנשים, וקובעים שכשלא נוח לנו, או כשאנחנו בודדים, או מהססים, או מפוחדים, יש לנו מוצץ דיגיטלי שמנוון את היכולת שלנו להתמודד"

אנטומיה של התמכרות

והתמכרות כמו כל התמכרות אומרת 2 דברים:

1. שאנחנו בורחים מאיזשהו כאב, מאיזושהי התמודדות שאנחנו לא רוצים להתמודד איתה.
2. שאנחנו בבעלות משהו אחר.

נראה רגע את הדמיון לעישון – מי שמעשן או עישן בעבר יודע שלאורך היום הוא מחכה לרגע הזה שיוכל להדליק סיגריה. ולא רק שמחכה, הוא כבר מתכנן את זה: הוא מכין ארוחת צהריים בידיעה שאחרי האוכל הוא יוכל לעשן, או שכשהוא יצא מהסופר הוא ידליק סיגריה.

ואמנם לא היה איזה רגע מכונן שהבנתי שאני לא פחות ממכורה, ועדיין היו רגעים קטנים שהתאספו להבנה הזו. אחד מהם היה שכשהייתי נכנסת לאוטו כדי לנסוע הביתה, הייתי נכנסת לפייסבוק כשאין באמת סיבה לעשות את זה. ממש כמו עם סיגריות שמחכים לרגע הזה שהפרס יגיע, שנוכל לקבל בוסט של דופמין מלאכותי.

סימני ההתמכרות

זה היה סימן אחד, עוד סימן בשבילי היה שהיצירה שלי פחתה. כלומר צרכתי יותר מאשר יצרתי. זכינו לחיות בעידן שנותן לנו שפע של אפשרויות ליצור בהן אבל השפע הזה גם יכול לבלבל. אנחנו חשופים להמון אנשים אחרים שעושים המון דברים אחרים ואם נלך רגע אבולוציונית – אנחנו לא אמורים להיות חשופים לכמות כזו של אנשים בכל יום. לא פותחנו לקבל אישור חברתי בכל חמש דקות במעגלים רחוקים. כן פותחנו ליצור קשר, לחיות בקהילות, אבל לא של עשרות אלפי אנשים.

הטכנולוגיה מתפתחת בקצב מטורף אבל המוח שלנו לא מתפתח באותו הקצב ואין לו את היכולת להכיל מסה כזו של מידע ושל אנשים וסיפורים. זה מה שמבלבל ומרחיק אותנו מהמרכז של עצמנו. וכשאני מתרחקת מהמרכז של עצמי, מההשראה הפנימית שלי, אני נכנסת לקיפאון, אני בעצם לא עושה כלום. אני לא יוצרת כלום, אני חווה יותר ריקנות מאשר מלאות.

והפרדוקס הוא שלפעמים אנחנו נפנה לרשתות כדי לא להתמודד עם ריקנות בתוך עצמנו ובסוף נצא יותר ריקים ממה שהגענו.

הזרקור על מה שאנחנו לא

יש את העבר שלנו, הדברים שעברנו ועיצבו אותנו, החוזקות והחולשות שלנו, והחשיפה הזו לכל מה שכולם עושים בכל רגע נתון שמה זרקור על כל מה שאנחנו לא. ומי שמגיע לרשתות מנקודת מוצא של ערך עצמי בינוני, של חוסר ביטחון, של ספק עצמי, של רגישות גבוהה לעצמו ולאחרים, חווה הצפה מטורפת והקולות בראש שאומרים לו איפה הוא לא בסדר מתחזקים עוד יותר.

אני זוכרת שקראתי איפשהו משפט כזה: "הרשתות החברתיות הן ההורה שאומר לך שאתה לא מספיק". וממש כמו עם הורים ביקורתיים שרצינו לקבל את האישור מהם שאנחנו בסדר, האישור הזה אף פעם לא מגיע. ברשתות אנחנו מחפשים את האישור הזה דרך לייקים ותגובות, ואז כשזה לא מגיע, כביכול למראית עין לא קורה כלום, אבל בפנים, בתוכנו, יש תחושה שאנחנו לא מספיק שווים, לא מספיק טובים ולא מספיק ראויים.

וזה מעגל שמזין את עצמו כי כל עוד הערך שלנו תלוי באישור החיצוני הזה אנחנו לא נפסיק לנסות.

להחזיר לעצמנו את הבעלות

לגמילה יש קונוטציה שלילית שמחזיקה בתוכה בושה ואשמה ותחושה שאנחנו חלשים או לא בסדר. לכן כשאני רוצה להיגמל ממשהו מה שמנחה אותי בתהליך הוא לא ה"גמילה" אלא להחזיר לעצמי בעלות על הערך שלי. כי כמו שאמרתי מקודם, התמכרות אומרת שאנחנו בבעלות של מישהו אחר.

כשהערך שלנו תלוי באישור של אחרים, האותנטיות שלנו נעלמת והספק העצמי גדל. אם רגע תעצרו ותסתכלו על פצעי הילדות שלכם אני מבטיחה שתראו שאתם משחזרים במידה מסוימת פצעי ילדות ברשתות ובעצם דרך הרשתות מנסים לתקן.

ואז אנחנו חווים את הבלבול והפיזור ולא בטוחים מה לעשות ובמה לבחור כי אין חיבור לעצמנו, אנחנו רחוקים מעצמנו ומהערך שלנו.

צעדים מעשיים להתמודדות

הצעד הראשון יהיה להפחית אם לא להפסיק לגמרי.

כדי להפחית התחלתי לשים לב מתי אני צורכת. זה לא רק הכמות (6 שעות ביום) אלא זה מתי. מתי אני משתמשת, או אם תרצו, מה הטריגר שגורם לי "להדליק סיגריה".

למרות שאני מעריצה של מעקבים, לא ממש רשמתי מתי, אלא שמתי לב שבבוקר אני דווקא מצליחה לדחות את השימוש בשעה מהרגע שאני קמה או לפעמים אפילו יותר אם יש לי פגישות על הבוקר, ורוב הצריכה שלי היא ברגעים של בין לבין ובערב. זה הפרס של סוף היום שיותר מרוקן מאשר ממלא.

ואחרי ששמתי לב מתי אני צורכת, התחלתי להפחית באופן מודע. הייתי ערה לרגעים שאני ממשיכה לגלול ולא באמת קוראת את התוכן ואז יצאתי. אבל, זה לא הספיק. הצלחתי לרדת מ-6 שעות ל-4 שעות ביום אבל זה לא בהכרח הזמן שמתבזבז על זה כמו ההשפעה.

כי גם 4 שעות גרמו לי להיות יותר מפוזרת ומבולבלת עם חוסר יכולת להחליט על צעדים הבאים בעסק כי הייתי כל כך מוצפת ממה שאנשים אחרים עושים, שאיך אני אשמע את הקול שלך? את ההכוונה הפנימית שלי? וזה עדיין השפיע על התזונה שלי (כשאני ברשתות אני אוכלת יותר), השפיע על השינה שלי ועל חוסר התנועה שלי.

המהלך המכריע: מחיקת האפליקציות

כשהפסקתי לעשן לפני המון שנים פשוט הוצאתי את הסיגריות מהבית וסגרתי את עצמי בבית לארבעה ימים בערך, לא הייתי חשופה לסיגריות או לאנשים שמעשנים וככה הפסקתי, ומאז לא חזרתי וגם אין תכנית כזו.

אז אז הבנתי מה חייב לקרות – אני צריכה למחוק את האפליקציות מהטלפון. שלא משנה כמה בקרה עצמית אני אעשה (ובנושא הזה אני באופן אישי פחות אוהבת אפליקציות כאלה שמגבילות חצי שעה בפייסבוק ואז זורקות אותי מהפייסבוק). זה אחלה למי שזה עובד לו ולה, עבורי זה מרגיש חסר משמעות כי זה כמו שאני אעשן ומישהו יקח לי את הסיגריה מהיד ויכבה אותה, אז אני פשוט אדליק עוד סיגריה. כלומר כל עוד יש לי גישה לחומר, אף אחד לא יעצור אותי, ובגלל זה סגרתי לעצמי את הגישה לחומר ומחקתי את האפליקציות.

בגלל שיש לי עסק ואני לא באמת יכולה להיעלם מהרשתות, נכנסתי מהמחשב פעם ביום לפייסבוק ולאינסטגרם וזה מדהים כי מהמחשב השוטטות ברשת הופכת ליותר עניינית – אם אני מחפשת משהו או יותר טוב: רוצה ליצור משהו.

תסמיני הגמילה והשחרור

ומה שקרה זה דיי מדהים: בימים הראשונים חוויתי ממש תסמיני גמילה. קמתי בבוקר והכנתי קפה וכבר חשבתי על זה שאחרי כתיבת הבוקר אני אכנס לפייסבוק (כי זה מה שהמוח שלנו עושה על הבוקר – הוא יוצר סדר יום כדי לתת לנו ביטחון), ופתאום קלטתי שאין פייסבוק. את לא יכולה להיכנס.

בימים הראשונים היה לי חשוב לא למלא את הזמן שמתפנה בדברים אחרים (כמו שמפסיקים לעשן אז מתחילים לאכול?). במקום לעשות משהו אחר – לשהות עם הריק שנוצר. כי מאחורי כל התמכרות יש כאב, יש מפגש עם התמודדות כזו או אחרת, וכשאנחנו מאפשרים לעצמנו רגע להיות בריק, רגע לאכול ולבהות בחלל ולהיות בלי תכנון וגם בלי כוונה – נפתח מקום לחדש להיוולד. לרעיונות חדשים, לרצונות שלא ידענו שיש לנו, לחיבור לחשק ולחיבור ליצירה חדשה.

וזה לא שמיד רצתי ליצור, הייתי עם זה קצת ואני עדיין בתהליך הזה, של לשהות עם הדברים ורגע להרגיש אותם ולהיות סקרנית לגבי מה שיתאפשר לי בלי ההתמכרות הזו, בחמלה וקבלה שהיא נוצרה מסיבה מסוימת.

יש את הספר הנהדר של גאבור מאטה – "בממלכת הרוחות הרעבות" והוא מדבר שם כל הזמן על זה שהתמכרות בסך הכל מכסה על כאב, וכאב יש לכולנו, כך שהתמכרות זה לא משהו שצריך להתבייש בו ולא משהו שצריך להסתיר אלא רגע לראות את זה בפנים גלויות ובלב חומל שיש לזה סיבה.

הרשתות החברתיות הן כלי עזר או מקלות בגלגלים?

הרשתות החברתיות יכולות להיות כלי שעוזר לנו ויכולות להיות מקלות בגלגלים שלנו. איך נדע באיזה צד אנחנו? 

כלי מונח בצד שנשתמש בו, כמו צלחת או העכבר של המחשב. הוא לא דורש מאיתנו דברים, מפתה אותנו או מתמרן אותנו. הוא לא תוקע אותנו מלהתקדם. הרשת החברתית אינה סתם כלי שמחכה שישתמשו בו. יש לה מטרות משלה ואמצעים משלה להשיג אותן, תוך שהיא משתמשת בפסיכולוגיה של האדם נגדו.

יש לנו פחות ופחות שליטה על מי שאנחנו ומה שאנחנו מאמינים בו. כדי לקחת בחזרה שליטה על עצמנו ובעלות על הערך שלנו, אני מציעה שנחליף את ה-FOMO (Fear Of Missing Out – הפחד להחמיץ משהו) ב-FOMI (Fear Of Missing In – הפחד להחמיץ את מה שנמצא בתוכנו).