השבוע הייתי בחנות יד שניה, ונכנסו 2 נערות שחיפשו בגדים למופע סוף שנה שלהן. לא יכולתי שלא לשמוע אחת מהן אומרת לחברתה: "תחשבי על זה שזה מאחורייך, זהו, לא תצטרכי לעשות את זה יותר לעולם!"
היא התייחסה לבגרות שהיא סיימה ממש כמה דקות לפני כן, ואותי זה זרק להיזכר כמה פעמים בחיי עשיתי דברים כדי שהם יהיו "מאחוריי". זה קצת מזכיר את הביטוי "כשאהיה בפנסיה" שכולנו מכירים היטב ויש לזה סיבה ממש טובה.
המלכודת של "אחר כך"
גדלנו בחברה שאימנה אותנו לחכות.
לחכות עד שנסיים את הלימודים. לחכות עד שנמצא עבודה טובה. לחכות עד שיהיה לנו קצת יותר כסף. לחכות עד שהילדים יגדלו. לחכות עד שיהיה לנו זמן. לחכות עד הפנסיה כדי לעשות את מה שאנחנו באמת רוצים לעשות, לחיות למען עצמנו.
אבל מה קורה בינתיים? החיים עוברים לידנו.
אני זוכרת את עצמי חושבת: "כשאפתח את העסק שלי, אז אהיה מאושרת". ואחר כך: "כשהעסק יצמח, אז אוכל להרשות לעצמי לעשות מה שאני באמת רוצה". ועוד אחר כך: "כשיהיה לי עוד קצת יציבות כלכלית, אז…"
תמיד יש "אז".
הרגע שבו הפסקתי לחכות
באיזהשהו שלב הבנתי שאני חיה את החיים שלי כהכנה למשהו אחר, במקום לחיות אותם.
הייתי עסוקה בבניית עסק, אבל מעולם לא עצרתי לשאול את עצמי:
איך אני רוצה שהעסק שלי ירגיש?
איך אני רוצה שיום העבודה שלי ייראה?
מה באמת חשוב לי?
במקום זה, עשיתי מה שחשבתי שצריך לעשות. עד שיום אחד התעוררתי והבנתי שאני בכלל לא נהנית מהעסק שלי ומחכה שהמשימות יהיו "מאחוריי".
זה היה המפנה.
בהדרגה הפסקתי לעשות דברים כדי "שיהיו מאחורי" והתחלתי לבחור מה באמת מעניין אותי לעשות.
הפחדים שמגיעים עם השינוי
אבל לא היה קל. כשמתחילים לחיות למען עצמך כאן ועכשיו, כל הפחדים והשדים מתעוררים:
"מה יגידו אנשים?" כשהתחלתי לשנות את האופן שבו אני מנהלת את העסק, וספציפית בשיווק, נורא פחדתי מביקורת ואם יאהבו ויתחברו או לא.
"אולי אני מפסידה הזדמנויות?" כשבחרתי לא לקחת כל פרויקט שמציעים לי, רק את אלה שבאמת מתאימים לי – פחדתי שאולי אני טועה ומחמיצה.
"מי אני בכלל שמגיע לי?" זה הפחד הכי קשה, או יותר נכון – התפיסה העצמית הכי עצובה. המחשבה שלא מגיע לי לקום בבוקר וליהנות מהחיים וממה שאני עושה הכאיבה והצריכה מגע עדין ועקבי של פירוק זהות וחיבור למהות.
איך מתמודדים עם המחסומים
זיהוי הדפוסים
התחלתי לשים לב לכל הפעמים שאמרתי "כשיהיה לי…" או "אחר כך אני…". זיהיתי שהדחיות האלה הן הרגל, לא החלטה מודעת.
שאלת השאלות הנכונות
במקום לשאול "איך אני מגיעה למטרה?" התחלתי לשאול:
- איך אני רוצה להרגיש בדרך למטרה?
- מה חשוב לי שיהיה חלק מהתהליך?
- איך אני יכולה ליהנות מהמסע, לא רק מהיעד?
צעדים קטנים
התחלתי עם דברים קטנים:
- שיחה אחת ביום שבאמת מעניינת אותי
- פרויקט אחד שבחרתי לא מתוך צורך, אלא מתוך רצון
- רגע אחד ביום שבו אני עושה משהו רק בשבילי
השיווק כדוגמה מושלמת
הבנתי את זה הכי טוב דרך השיווק.
שנים שיווקתי כי "חייבים לשווק" וזה הוביל לשיווק שלא באמת מבטא אותי. זה היה משהו שצריך לגמור איתו, משימה מעייפת שאני מחכה שתהיה מאחורי.
עד שהבנתי שהשיווק יכול להיות הביטוי הכי אותנטי שלי. הוא יכול להיות הדרך שבה אני מתחברת לעולם, חולקת את מה שחשוב לי, לומדת ומתפתחת.
ברגע שהפכתי את השיווק מ"צריך" ל"רוצה" – הכל השתנה.
החיים בכאן ועכשיו
היום, במקום לחכות לפנסיה, אני חיה כל יום בצורה שמתאימה לי.
זה לא אומר שאני לא מתכננת לעתיד. זה לא אומר שאין לי פחדים, ספקות, תהומות. אבל זה אומר שאני לא שמה את החיים שלי בהמתנה בשביל העתיד או בגלל הפחדים.
אני עובדת עם לקוחות שאני באמת רוצה לעבוד איתם. אני יוצרת תוכן שמגיע מהלב. אני מקדישה זמן לדברים שחשובים לי. אני לוקחת סיכונים מחושבים. אני נותנת לעצמי רשות לטעות.
מה זה אומר לגבייך?
אני לא יודעת איפה את עומדת כרגע. אולי את בשלב של "כשיהיה לי…" או אולי את כבר בדרך.
אבל יש לי שאלה אחת שאני רוצה שתשאלי את עצמך:
אם היית יודעת שאת לא תגיעי לפנסיה, איך היית חיה את החיים שלך עכשיו? מה היית בוחרת לעשות היום?
לא בתור תירוץ לפזרנות או חוסר אחריות, אלא בתור הזמנה להפסיק לעשות דברים רק כדי "שיהיו מאחורייך" ולחיות באמת מתוך מה שחשוב לך.
בסופו של דבר לא מצאתי את מה שחיפשתי בחנות, אבל שמחתי לגלות שאני מתרגשת לקראת מה שלפניי.
מה אתם חושבים? מה זה מעלה אצלכם? איפה אתם תקועים ב"אחר כך" במקום לחיות כאן ועכשיו?
