מתחילה בהתלהבות ואז נעלמת

כשיצרתי את הקלפים שלי – 'להיזכר בך', זה התחיל מחשק לשחק עם איורים שיש לי, בלי תכנון מה יצא בסוף. היו לי כל מיני רעיונות ביניהם ליצור קלפי מסרים, אבל מהר מאד הבנתי שקלפי מסרים זה פחות אני ואני כזו שואלת שאלות שמזיזות משהו וגורמות לאנשים לעצור ולחשוב. אז התחלתי בהתלהבות לאסוף שאלות שאני שואלת לקוחות ועובדת איתן בעצמי כדי להעמיק ולגלות דפוסים שמסתתרים מתחת לשכבות.

בכל שלב בדרך – שינוי העיצובים, הדפסות חוזרות בבית דפוס עד שהגענו לגירסה המדויקה, התשוקה החזיקה אותי. בערב ההשקה של הקלפים הייתי בהתרגשות גדולה ובטוחה בהם כל כך שהיה לי ברור שמיד ירכשו. אבל כשהתעוררתי בבוקר שאחרי ההשקה, פתחתי את הטלפון ו…כלום. שום הודעה על רכישה. מיד המיינד התחיל – 

"מה חשבת לעצמך? מה הדפסת 100 חפיסות?"

"למה שמישהו ירצה את זה?"

"אנשים אוהבים מסרים, אף אחד לא רוצה לחפור פנימה בשאלות"

"היית צריכה לבנות את זה אחרת"

"הציורים מכוערים"

"אף אחד לא מבין מה רצית"

ורשימת הקולות המאד לא נחמדים אליי שצצו לי בראש נמשכה.

כל מה שהתלהבתי ממנו לגבי הקלפים התערער לי ברגע אחד בחסות הפחדים. אבל אז, חודש אחרי ההשקה, מכרתי יותר מהיעד שהצבתי וזה קרה בזכות דבר אחד.

אפשר להצליח גם בלי אמונה

לא התמלאתי אמונה או בביטחון בעצמי, ההיפך הגמור. איבדתי את שניהם ברגע שהפחדים שהקלפים לא מספיק טובים השתלטו עלי. ולמרות זאת החלטתי להיצמד לתכנית שבניתי.

המשכתי לפרסם, לשתף, להגיע לאנשים, לספר על הקלפים, גם כשהרגשתי בפנים שזה לא מספיק טוב. ממש כאילו נפלתי ונפצעתי ברגל ואני לא מצליחה ללכת, השתמשתי בתכנית כמו קביים שיעזרו לי ללמוד ללכת מחדש. עצם המפגש שלי עם הקלפים בכל פעם ששיווקתי עזר לי להיזכר למה יצרתי אותם ובכוח שלהם, גם אם כרגע המחשבות והרגשות שלי סיפרו לי אחרת.

ההיצמדות לתכנית עזרה לעשות הפרדה בין החוויה הפנימית של הילדה בתוכי שרוצה להכתיב את המהלכים, לביני הבוגרת שיודעת שיצרתי כאן משהו טוב. היא נתנה לי קרקע והחזירה לי את הביטחון בלי להיות תלויה בפידבקים חיצוניים.

הרגש משפיע על הפעולה אבל גם להיפך

כשאנחנו מרגישות חוסר ביטחון או לא מספיק טובות זה ישפיע על איכות העבודה שלנו, על איך שנכתוב, ניגש לאנשים ונפרסם. אבל ההשפעה היא דו כיוונית ועצם העשיה בשטח משפיעה לטובה גם על החוויה הפנימית, לכן התכנית היא גמישה. היא השתנתה בהתאם למה שהייתי מסוגלת באותו רגע. למשל אם היום זה לא יום לסלפי אז את הפוסט עם הסלפי עשיתי ביום אחר. אבל עשיתי.

התפיסה שתכניות קבועות ו"סוגרות" על האפשרויות גורמת לאנשים קצת לפחד מהן, אבל תכניות הן לא קבועות. הן גמישות ומשתנות בהתאם לצרכים שלנו כדי לתמוך בנו לפעול גם כשלא הכל נוצץ. 

התכנית היא רק הקביים

תשוקה כמו גפרור נדלקת מהר וגם נשרפת מהר. היא חשובה אבל היא לא מה שיגרום לנו להתמיד כשהרגשות משתלטים. כשניתקל בפעולות שמציפות דפוסי התנהגות חזקים, כמו שקרה אצלי בשיווק, צריך להיות דבר נוסף שיחזיק את החיבור.

מה זה הדבר הזה?

מחויבות למה שמשמעותי עבורנו והכיוון אליו אנחנו רוצות להתקדם. 

לא הייתי חייבת להמשיך עם השיווק והתכנית. הייתי מחויבת לתת לזה ולעצמי הזדמנות אמיתית.

היום אני שומעת מאנשים כמה הקלפים עוזרים להם. אם הייתי נותנת למחשבות שלי לעצור אותי, לא היה קורה כלום. ומה שקרה כשהסכמתי להמשיך לפעול יחד עם המחשבות והרגשות הוא מה שלא יכולתי אפילו לדמיין בנקודה שהייתי בה.

ההבדל בין 'כלום' ל'משהו שלא יכולתי לדמיין' לא נמצא בכמה אני מאמינה או בטוחה בעצמי, אלא בהסכמה לנסות.

הדרך להרגיש אחרת היא לא לחכות שנרגיש אחרת. היא לפעול יחד מה שאנחנו מרגישות.

התכנית היא פשוט הקביים שעוזרים לנו ללכת.

רוצה להבטיח שתתקדמי אל עבר מה שחשוב לך? מזמינה אותך להצטרף לניוזלטר שלי 'לחיות למען עצמך' לקבל כלים לחבר בין הרגש לפרקטיקה ולשנות התנהגות בהתאם להווה ולא לעבר.