כאשר הלכתי לעשות את צילומי התדמית שלי שני דברים ברורים לי כמו תכנון שנתי: הראשון, אני רוצה להרגיש נינוחה וטבעית מול המצלמה. השני, אני רוצה להתבונן בתמונות לאחר שיצולמו ולראות אותי, את מי שאני ולא דמות של מישהי אחרת.

הכלל הראשון מוביל בהכרח לכלל השני בטבעיות וזרימה. אבל אז נתקעתי בכלל הראשון עם השאלה: האם מה שטבעי ונינוח עבורי נראה טוב בצילום? העין החדה שלי יודעת שכדי שיצאו צילומים איכותיים וטובים, על מנת שאני אראה במיטבי, כדאי לי להתאפר. לשפצר ולכסות מעט את העור הפגום. אבל הלב והמהות שלי יודעים שלהתאפר זה פשוט לא אני. 

אני לא מתאפרת בחיי היום יום שלי, ויעידו הלקוחות שפוגשות אותי בפגישות והמשתתפות בסדנאות שלי שגם שם לא התאפרתי. מגיל צעיר הייתה לי אג'נדה פנימית חזקה בנוגע לאיפור ולדרישה החברתית לשים צבע על הפנים שלי כדי מצד אחד להסתיר את מה שנחשב בעיני החברה לפגמים, ומצד שני להבליט את הפיצ'רים שנחשבים מצד החברה לאיכותיים. כשאף אחד לא עצר לשאול האם זה מתאים לי. כמובן שאני לא נגד איפור באופן כללי, אני פשוט לא מסכימה עם ההתניה החברתית שאיפור הוא הכרחי עבור נשים, אלא שכל אחת תבחר מה שנעים ונכון לה.

ואז נפל לי האסימון למה כל כך קשה לי עם הקונספט של להתאפר לכבוד הצילומים. אחד הערכים המהותיים בגישה שלי להתנהלות עסקית הוא להיות מי שאת באמת, למצוא את הקול הייחודי שלך ולבטא אותו בדרך העסקית שלך. והקול הייחודי שלי לא מאמין שאנחנו צריכות להיות אחרת ממי שאנחנו. כלומר, מי שנהנית ואוהבת להתאפר שתעשה זאת ותהנה, אבל מי שלא נהנית להתאפר, ממש איננה חייבת ואין זה מעיד דבר על האיכות שלה כאשת מקצוע.

אז החלטתי לא להתאפר. ובתמונות ניתן לראות את העור שלי חשוף ונקי באותנטיות.

אצל רבות מהלקוחות שלי אני נתקלת במחסום הצילומים. לרוב אלו יהיו הנשים היוצרות, המעט מופנמות או ביישניות, שמתמקדות בעשייה ובתוכן ולא בנראות, שיחוו מורכבות לשים את עצמן מול המצלמה. וכך נוצר מצב בו הרבה מהן נמנעות מלהראות את מי שהן ומתמקדות בלהציג בעיקר את העשייה שלהן, שחשובה לא פחות. אבל חיבור בין אנשים נוצר גם דרך נראות, וכשיש לך עסק של אישה אחת שעומדת לפניו, חשוב שיראו אותך בדרך שהכי טבעית ומתאימה לך.