דווקא כשחשבתי שאני חסינה, המוח שלי הוכיח לי אחרת ונפלתי.
לפני חודש הגיע המשלוח של קלפי "להיזכר בך" שיצרתי בשני ארגזים. השליח הוציא אותם מהרכב ובאופן טבעי באתי להרים אחד.
"עזבי, אל תרימי – אני ארים את זה"
"שטויות, זה בכלל לא כבד" עניתי לו, בעודי מכניסה את הבטן כדי לא לאמץ את הגב וחושבת לעצמי – איך 50 חפיסות קלפים זה כל כך כבד?
וזה לא נגמר שם. כשפרקתי אותם המשכתי להרים ולהזיז אותם ברחבי הבית. הגב שלי ככל הנראה התעצבן על זה, אז החזיר לי בכאב שנמשך כבר 4 שבועות.
אבל לא בהרמה של הארגז נפלתי – אלא בחיפוש אחר הפיתרון.
הרגע שבו נכנסתי למערבולת הסיפוק המיידי
כאב פיזי או רגשי גורם לנו לעשות דברים טיפשיים לפעמים. זה טבעי – מי רוצה להרגיש כאב?
אז למרות שאני יודעת את כל התרגילי גב שצריך לעשות, עדיין חפרתי ביוטיוב במחשבה שאולי אמצא משהו חדש שיפתור את הכאב מידית.
כשהאלגוריתם "עוזר" לך
מאותו רגע כמובן טורגטתי מכל כיוון עם פרסומות:
- "הבעיה האמיתית בכאבי גב שאף אחד לא מספר לכם עליה"
- "התרגיל הזה יפתור לכם את כאבי הגב תוך 5 דקות"
- "למה אתם עושים הכל לא נכון?"
אחלה פרסומות, באמת. נגעו לי בכאב כמו שצריך, רק פיספסו לגעת בכאב אחר, אנושי יותר – שכולנו חולקים: הרצון לסיפוק מיידי.
אותו רצון שגורם לנו:
- לחפש את הדיאטה שתעבוד בשבועיים
- להתחיל עוד קורס שיפתור את הבעיות שלנו בכמה צעדים
- לחכות ל"רגע הנכון" להתחיל את הפרויקט שחשוב לנו
- לאמץ את האפליקציה החדשה שתשנה לנו את החיים
האמת שכולנו יודעים
בתוכי ידעתי את האמת: זה לא ייפתר מתרגיל אחד. זה לא ייפתר מפעם אחת שאקדיש תשומת לב לדבר. זה ייפתר מתרגול יומיומי עקבי.
כשקלטתי שנכנסתי למערבולת הסיפוק המיידי הילדותי, עשיתי משהו פשוט:
התחלתי כל בוקר להתגלגל מהמיטה למזרון יוגה לחצי שעה של תרגול.
לא תרגול "מהפכני". לא שיטה "חדשנית". אותם תרגילים בסיסיים שאני מכירה כבר שנים.
הההקלה קרתה בהדרגה. ומשהו נוסף קרה – הסיפוק נהיה מעצם התרגול, לא מהפיתרון.
הנפילה לסיפוק המידי
זה לא סיפור על כאבי גב.
זה סיפור על איך כולנו, כשכואב לנו בגוף או בלב, נופלים לאותה מלכודת – החיפוש אחר פתרונות מידיים:
למה זה קורה?
- כאב (פיזי או רגשי) דוחף אותנו לפעולה מיידית
- התרבות שלנו מבטיחה תוצאות מיידיות
- קל יותר לחפש פיתרון חדש ונוצץ מאשר לחזור לבסיס
- אנחנו מעדיפים לחשוב שאנחנו לא עושים מספיק מאשר שאנחנו לא עושים באופן עקבי
מה שקרה כשחזרתי לבסיס:
- שבוע 1: הכאב עדיין שם, אבל יש תחושה של "אני עושה משהו ולפחות לא מתעלמת מזה"
- שבוע 2: יש ימים טובים יותר, אבל עדיין לא נרפא
- שבוע 3: אני מתחילה להרגיש סיפוק מהתרגול ולא מחכה שהכאב יעלם
- שבוע 4: הכאב עדיין מופיע, אבל במנות קטנות ולא מכתיב מה אני בוחרת
- שבוע 5: אני מבינה שהתרגול עצמו הפך לחלק ממי שאני
בין תיאוריה למעשה
צעדים קטנים קבועים יוצרים שינוי גדול יותר מפעם אחת גדולה – כולנו יודעים את זה תיאורטית.
אבל מעשית? כולנו "נופלים" לחיפוש אחר סיפוק מידי, בלי יותר מידי השקעה מצידנו.
אולי זה השינוי בטרמינולוגיה שנחוץ: להזיז הצידה מילים שמכווצות לעיתים כמו:
- "אשמה" (למה לא עשיתי את זה קודם?)
- "אחריות" (אני חייבת לעשות את זה)
- "אין ברירה" (אני לא יכולה להפסיק)
ולהחליף אותם במילה אחת פשוטה: השקעה.
השקעה בעצמי.
איך זה נראה במציאות?
במקום: "אני חייבת לעשות תרגילי גב כי כואב לי"
נהיה: "אני משקיעה 20 דקות ביום בגוף שלי כי זה חשוב לי"
במקום: "זה לא בסדר שאני לא משווקת"
נהיה: "זה משקיעה פעם בשבוע בביטוי שלי עבור עצמי ועבור הקהל שלי"
למה זה עובד טוב יותר?
השקעה יוצרת מחשבה אחרת מאחריות:
- השקעה מתמקדת בערך – אני עושה את זה כי זה שווה לי
- השקעה מאפשרת תהליך – אני לא מצפה לתוצאות מיידיות
- השקעה מכירה בחשיבות – אני לא עושה את זה מחובה אלא מתוך הבנה
- השקעה משתלמת – אני יכולה לעשות את זה גם ברגעים קשים
מה למדתי על הסיפוק האמיתי
ואז היה בוקר אחד שהרגשתי הרבה יותר טוב וחשבתי לדלג על התרגול של אותו היום. אבל אז תפסתי את עצמי ונזכרתי:
זה התחיל מלטפל מכאב אבל הסיפוק שלי עבר מהפיתרון לתהליך.
הסיפוק שלי עכשיו הוא מזה שאני:
- משקיעה בעצמי באופן עקבי
- לא נופלת לתרמיות הסיפוק המידי של דופמין מלאכותי וחווה דופמין איכותי ומתגמל אמיתי
- נהנית מהפעולה עצמה (כן גם מהתנוחות המתאמצות והמזיעות).
- בונה זהות של מישהי שדואגת לעצמה
האמת על צעדים קטנים (שכולם יודעים אבל אף אחד לא רוצה לקבל)
אנחנו יודעים שצעדים קטנים עוזרים. אבל אנחנו מתנגדים להם כי:
הם לא מעניינים מספיק – אין להם את האפקט הדרמטי שאנחנו מחפשים
הם דורשים סבלנות – במקום תוצאה מיידית, הם מציעים תהליך ארוך
הם חושפים את האמת – שהבעיה לא הייתה במציאת הפיתרון הנכון, אלא ביישום עקבי
הם מעבירים אותנו מפנטזיה למציאות – מחיפוש אחר הקסם לקבלה של עבודה יומיומית
אבל בדיוק בגלל זה הם עובדים.
במקום לשאול או לחפש – איך לפתור את מה שאתם מתמודדים איתו מהר?
תבדקו : איך להשקיע בזה באופן קבוע?
הכי חשוב לזכור
כשאנחנו עושים צעדים קטנים ועקביים, אנחנו משקיעים בנכס הכי יקר שיש לנו – עצמנו.
לא בגרסה המושלמת של עצמנו שתתקיים מתישהו בעתיד. לא בגרסה שתהיה לאחר שנפתור את כל הבעיות.
אלא בגרסה הנוכחית, האמיתית, הפגמית – שמוכנה להשקיע בעצמה גם כשזה לא מושלם.
ואולי זה הסיפוק האמיתי – לא לפתור את הכל, אלא להיות מישהי שעושה, גם כשלא הכל פתור.
מעוניינים לגלות איך ליצור שינוי מבוסס על מה שבאמת חשוב לכם? הורידו את החוברת תרגול החינמית שלי "מלא בא לי ל-אני עושה את זה" – מדריך מעשי לפעולה מבוססת ערכים. להורדה ליחצו כאן
