כשהידע קיים, אבל הביצוע נתקע

כמה פעמים אמרת לעצמך "אני יודע/ת בדיוק מה צריך לעשות, אבל פשוט לא מצליח/ה לעשות"? או שהתחלת מלא פרויקטים בלי לסיים אותם?

אם את.ה כאן, כנראה שיצא לך להגיד את זה מספיק פעמים בשביל שזה יתחיל להעיק.

אנחנו חיים בעידן של גישה בלתי מוגבלת למידע. יש לנו קורסים, מדריכים, סרטונים ויועצים לכל נושא אפשרי. ובכל זאת, רבים מאיתנו מוצאים את עצמם תקועים באותו מקום – עם הרבה ידע, הרבה תוכניות, הרבה התחלות, אבל מעט מאוד השלמות וסיומים.

הבעיה היא לא באינטליגנציה, לא ביכולת וגם לא ברצון. הבעיה היא בסיום.

הפער בין לדעת לעשות לבין להתמודד עם העשיה

לדעת מה צריך לעשות זה רק 20% מהעבודה. 80% מהעבודה זה להתמודד עם כל מה שקורה בראש שלנו כשמגיע הזמן לבצע. המוח שלנו מציף אותנו בהתנגדויות, חרדות, ספקות ודחיינות – וכל אלה מרגישים אמיתיים לחלוטין ברגע שהם מגיעים.

וכך קורה שאנשים מוכשרים, חכמים ומנוסים מוצאים את עצמם נתקעים שוב ושוב.

מדוע 'לסיים' הוא המשימה הקשה ביותר

1. פחד מהערכה

כל עוד הפרויקט לא מושלם, הוא עדיין "עבודה בתהליך". ברגע שמסיימים, הוא נחשף לביקורת ולשיפוט. הלא-גמור מרגיש בטוח יותר מהגמור.

2. פרפקציוניזם משתק

"אם אני לא יכול.ה לעשות את זה בצורה מושלמת, אני לא אעשה את זה בכלל." זה משפט שיכול להיות קיים גם בלא מודע והוא הורס יותר פרויקטים מכל גורם אחר.

3. עומס החלטות

בסוף כל פרויקט יש מאות החלטות קטנות. איך לסיים בדיוק? מה לכלול? מה להשמיט? המוח שלנו מתעייף מהחלטות האלה.

4. חוסר מיומנות בסיום

אף אחד לא לימד אותנו איך לסיים. אנחנו לומדים איך להתחיל, איך להמשיך, אבל לא איך לעצור ולהגיד "זה מספיק טוב".

כשהפרעת קשב נכנסת לתמונה

עבור אנשים עם ADHD, הסיבות הללו מתעצמות פי כמה:

מיקוד משתנה: המוח מחפש גירויים חדשים. פרויקט שנמשך זמן רב מפסיק להיות מעניין.

חוסר תחושת דחיפות: ברגע שהפרויקט לא "בוער", הוא נדחה לטובת משימות אחרות.

בעיות ביצועיות: קשיים בתכנון, ארגון וזכירה הופכים את השלבים האחרונים למורכבים יותר.

רגישות לתסכול: כשדברים לא זורמים, הנטייה היא לוותר במקום להתמודד.

כשטראומה מצטרפת למשוואה

טראומה מוסיפה שכבות נוספות של מורכבות:

היפר-ערנות: המוח מחפש כל הזמן סכנות פוטנציאליות, מה שמקשה על ריכוז ממושך.

קיפאון: במצבי לחץ, המוח "קופא" ולא מצליח לקבל החלטות או לפעול.

מחשבות מורידות: "בכל מקרה שום דבר לא עובד לי" – יוצר מצב שאין טעם לעשות.

הרס עצמי: חוסר אמון בעצמי שמוביל לחבלה בפרויקטים שעלולים להצליח.

איך מתחילים לשנות את הדפוס?

להתחיל בקטן – ממש קטן

במקום לנסות לסיים את הפרויקט הגדול, להתחיל עם משהו שאפשר לסיים ביום אחד. פוסט בלוג קצר. עמוד אחד. טלפון אחד. המטרה היא ליצור תחושת הצלחה.

הגדרת "מספיק טוב"

לפני שתתחילי, החליטי מה זה "ראוי לפרסום". זה לא צריך להיות מושלם. זה צריך להיות שימושי.

חלוקה לשלבים ברורים

כל פרויקט גדול צריך להיות מחולק לשלבים עם נקודות סיום ברורות. אחרי כל שלב – לחגוג. זה לא "עוד לא סיימתי", אלא "סיימתי עוד שלב".

שימוש במחויבות חיצונית

קבעי מועד אמיתי לסיום. הכריזי על הדד ליין בפומבי. בקשי מישהו לבדוק אותך. הלחץ החיצוני יכול להיות הדחף שחסר לך.

לתכנן את הסיום מהתחלה

איך בדיוק יראה הסיום? מה המשימות האחרונות? מי צריך לאשר? מה הקריטריונים? תכנון הסיום צריך להיות חלק מתכנון הפרויקט.

הכי חשוב לזכור

שאת.ה ממש ממש נורמלי.ת. את.ה לא עצל.ה. את.ה לא חסר.ת מוטיבציה. את.ה מתמודד.ת עם אתגרים נוירולוגיים ופסיכולוגיים אמיתיים שלא לכולם יש.

הדרך לשינוי היא לא דרך יותר משמעת או חיפוש אחר מוטיבציה, אלא דרך הבנה, חמלה עצמית, ואסטרטגיות מותאמות לאופן שבו המוח שלך עובד.

להתחיל בקטן, היום. ולזכור – מוצר גמור בינוני עדיף ממוצר מושלם שקיים רק בדמיון.